פני יהושע על כתובות מ״ב

1 גמ' מפתה מדעתה עביד עמדה בדין איצטריכא ליה פלוגתא דר"ש ורבנן. מכאן משמע להדיא דפלוגתא דר"ש ורבנן אמפותה נמי קאי וקשיא לי האיך קאמר ר"ש אם לא הספיקה לגבות ה"ה לעצמה הא מחלה וסתמא דתלמודא ע"כ סבר הכא דיכולה למחול מדמקשה בפשיטות מפתה מדעתה קא עביד ולעיל דף ל"ב נמי משמע הכי דמוקי מתני' דאלו הן הלוקין במפותה דאין לה קנס דמחלה ודלא כשיטת הירושלמי שהביאו התוספות ר"פ אלו נערות בד"ה ועל אשת אחיו וכתבתי שם לעיל דף ל"ב דפלוגתא דאמוראי היא בש"ס דילן ובשלמא לרבנן איכא למימר דהאי בבא דלא הספיקה ה"ה לעצמה לא קאי אלא אאונס לחוד והא דקתני מפותה היינו משום בבא דרישא לאשמעינן דהרי הן של אחין משא"כ לר"ש דלא איירי אלא בהאי בבא דלעצמה ודאי קשה מאי קאמר הכא פלוגתא דר"ש ורבנן קמ"ל ותיפוק ליה דר"ש לא קאי אמפותה. ועוד כיון דעמד בדין דקאמר ת"ק לאחין בין במפותה בין בקנס בין בבושת ופגם מסתמא בכולהו פליג ר"ש וקאמר דלעצמה. ול"ל דאכתי שייך פלוגתא דר"ש ורבנן נמי במפותה בעמד בדין דלרבנן לאחין ור"ש קאמר לעצמה ולצדדין קאמר דבאונס לעצמה ממש ובמפותה ממילא דפטור המפתה לגמרי ולעצמה דמפותה היינו לאפוקי דאחין דקאמר ת"ק הא נמי ליתא דתינח קנס בושת ופגם מא"ל דנהי שכתבו התוספות במשנתינו דבושת ופגם איתקש לקנס מ"מ הרי כתב ר"י בעל התוספות לעיל גבי בגר בקבר דלא שייך האי הקישא אלא לענין למי שזה ניתן זה ניתן אבל היכא שפטור הלה לגמרי מטעמא דאין יכול להוריש לבניו לא שייך האי הקישא דבושת פגם דיכול להוריש נתחייב הלה ליתן ליורשים א"כ הדרא קושיא לדוכתא במפותה בעמד בדין דאמר ת"ק לאחין אפילו בושת ופגם האיך פליג עליה ר"ש וקאמר לעצמה דהא בושת ופגם מיהא דאחין הוי כיון דבקנס פטור הלה לגמרי לא שייך תו האי הקישא. מיהו בהא מצינא למימר דמ"ש ר"י דלא שייך האי הקישא היכא דפטור לגמרי היינו אליבא דרבנן ולדידהו ודאי לא נקטו האי בבא דלעצמה אלא באונס לגמרי ואקנס דמפותה לענין דפטור לגמרי משא"כ בבושת ופגם דמפותה ודאי הוי דאחין משא"כ לר"ש אליבא דמסקנא דילפינן לקמן מונתן תו לא צריכין להקישא אלא דפשטא דקרא דונתן קאי אכולהו דכתיבי בהאי קרא בין בקנס בין בבושת ופגם כנ"ל לשיטת ר"י. אמנם למאי דפרישית בלשון המשנה דטעמא דרבנן קודם שעמד בדין נמי מונתן א"ש טפי דלעצמה דקאמר ר"ש ורבנן קאי בכל מילי אפילו בבושת ופגם והארכתי בזה להקל על המעיין במה שאפרש בסוגיא שלפנינו ודו"ק. ומה שיש לדקדק עוד בזה מהא דדרשינן לקמן אם מאן ימאן לרבות יתומה לקנס ובמפותה כתיב יבואר לקמן במקומו בעזה"י:

2 בתוספות בד"ה ר"ש פוטר וכו' תימא לר"י תיפוק ליה דאפילו וכו' אלא כשייחד לו כלי עד סוף הדיבור. ולענ"ד יש לתמוה על תמיהתו דאמאי הו"ל לר"ש למישבק טעמא דאין משלם עפ"י עצמו שהוא דבר פשוט וברור דלא שייך לכ"ע בענינא דשבועת הפקדון. דהו"ל כפירת דברים ושבועת ביטוי הוא. ולמינקט טעמא דייחד כלי שלא נזכר בשום משנה וברייתא אלא מימרא דר"ח היא בפרק הזהב ולאו מקרא יליף לה אלא משום דבעינן דומיא דגזל ופקדון שהוא דבר בעין ואם כן למאי דס"ד דר"ש דרבנן דמחייבי בקנס אע"ג דלא עמד בדין וכפירת דברים בעלמא הוא ולא דמי כלל אפילו לעושק ותשומת יד דהא כולהו הוי ממון אלמא דלא בעו רבנן דומיא דפקדון מכ"ש דלא איכפת להו בייחוד כלי ואע"ג דלא ייחד מחייבי דנהי דלא הוי דומיא דגזל ופקדון אכתי הוי דומיא דעושק ותשומת יד ול"ל מטעמא דר"ח מדלא אהדר קרא לתשומת יד כדאיתא התם בפרק הזהב הא ליתא אלא לר"ל דקאמר מעות אינן קונות כמבואר שם משא"כ לר"ח דס"ל מעות קונות. וכ"ש אליבא דר"ש דקיימינן הכא כ"ע מודו דאית ליה מעות קונות כדאיתא שם להדיא בגמרא א"כ תו לא שייך האי ילפותא דתשומת יד ואי אית ליה לר"ש הא דר"ח דבעינן ייחוד כלי ע"כ היינו מסברא בעלמא דבעינן דומיא דגזל. ועוד דהא ר"ש דריש התם מקרא דאו מכל אשר ישבע לשקר לרבות תשומת יד ובאמת למאי דאית ליה מעות קונות לא איצטריך ליה האי דרשא ועוד דלפ"ז קשה מ"ש כל הני דאהדרינהו קרא בהדיא ושבקי לתשומת יד למהדרא בהדיא והדר מרבי לה בקרא אחרינא ותירוץ הגמרא דשם לא שייך אליבא דר"ש דאית ליה מעות קונות אלא דע"כ דחיק ומוקי דרשא דאו מכל אשר ישבע להכי וכמו שיבואר שם בחדושינו. ולפ"ז מצינן למימר דאי לאו דפשיטא ליה לרבי שמעון בקנס דפטור מקרבן שבועה מטעם דאין משלם עפ"י עצמו והו"ל כפירת דברים טפי הוה ניחא ליה לרבויי קנס מאו אשר ישבע והו"א דגזירת הכתוב הוא דלא בעינן יחוד כלי. ועוד למאי דמסקינן לקמן דר"ש ורבנן אפילו בעמד בדין פליגי וקמיפלגי בקרא דוכיחש וקרא דומעלה מעל ור"ש הכא לדבריהם קאמר דלודי מיהא בלא עמד דהו"ל כפירת דברים דכ"ע מודו דפטור ואי לאו האי טעמא אפילו לדבריהם לא הוי מצי לאקשויי דשמא טעמא דרבנן בלא עמד בדין נמי מומעלה מעל דלעמד בדין לא צריך קרא כמו שיבואר לקמן בפשיטות בעזה"י ולדעתי תמיהת ר"י צ"ע וכ"ש במאי שהקשה קושיא שניה ותיפוק ליה דיחוד כלי לא מהני דדבר שלב"ל וכו' הלשון ותיפוק ליה תמוה דלכאורה הא דחשיב כה"ג דבר שלב"ל היינו משום דלמא מודה ומיפטר כמ"ש מהרש"א וכדאיתא להדיא ר"פ המפקיד וא"כ סוף סוף איצטריכא ליה לר"ש טעמא דאין משלם ע"פ עצמו וצ"ע ודו"ק:

3 בד"ה ונשבע והודה לר"ש מיהו קצת קשה דבהאי מתני' וכו' דה"נ הוי מצי למיבעי לרבנן וכו' עד סוף הדיבור. לכאורה דקשיא להו קושיא זו דוקא לפרש"י שהביאו בסמוך בד"ה או דלמא משא"כ לפירושם בסמוך דהא דקאמר אביי לר"ש היינו ר"ש דמתני' דפירקין במשנתינו וא"כ לא שייך למיבעיא כלל אליבא דרבנן שהרי מחלקותם בצידו דאפילו להורישו לבניו הו"ל כממון גמור וה"ה דשבועת הפקדון דהא בהא תליא וכן לענין מודה מיפטר פשיטא לן בכולה תלמודא דמשעמד בדין תו לא שייך מודה בקנס ולדעתי מקרא מלא הוא דמאשר ירשיעון אלקים דרשינן פרט למרשיע את עצמו ופשטא דקרא ירשיעון היינו עמידה בדין ממש כדכתיב ונקרב וא"כ משמע להדיא דהיכא דבהאי שעתא לא הרשיע את עצמו אלא אשר ירשיעון אלקים משלם שנים לרעהו ותו לא איכפת לן בהודאתו ודוקא אליבא דר"ש דמשנתינו דלא שני ליה לר"ש בין עמד בדין לענין להוריש לבניו קמיבעיא ליה לאביי למאי דלא ס"ד דאביי דטעמא דר"ש מונתן דהא קשיא להו לרבה ורב יוסף עשרין ותרתין שנין וע"כ סבר אביי דאיהו יליף מוכיחש כמ"ש התוספות לקמן בד"ה דאחין בעי למיהוי ומש"ה מיבעיא ליה לאביי דאפשר דלענין הודאה נמי יליף ר"ש מוכיחש דהא בהא תליא וע"כ דחקינן קרא דאשר ירשיעון אף לאחר שעמד בדין משא"כ לרבנן אין מקום לאיבעיא זו וראיתי למהרש"א בלשון התוספות בסמוך שכ' דלרבנן דמשנתינו נמי איכא למיבעיא דשמא איכא שום קרא לאפלוגי בינייהו ונראה מדבריו שרוצה בזה לפרש דהאי ק"ק שכתבו התוספות כאן היינו אפילו לפירושם. ולענ"ד הא ליתא דמדלא הוו ידעי טעמא דר"ש עשרין ותרתין שנין מכלל דטעמא דרבנן אדרבה פשיטא להו טובא דבכל דוכתי מפלגינן בין עמד בדין לקודם שעמד וכ"ש לענין מודה בקנס דפשטא דקרא בהכי איירי כדפרישית ולהתוספות הא בהא תליא לכן נראה מבואר דק"ק שכתבו התוספות כאן היינו לשיטת רש"י דאביי באיבעיא דיליה אכתי לא ס"ד דתליא בר"ש דמתני' והיינו דקשיא להו מאי קמיבעיא ליה לר"ש טפי מלרבנן ואי משום דבסמוך בברייתא פליגי ר"ש ורבנן א"כ הו"ל לקבוע בעייתו בסמוך ולענ"ד הא נמי לא קשיא דאברייתא בסמוך לא מצי למיבעיא כיון דר"ש פטר להדיא ומאי דוחקיה דאביי לאוקמי בשינוייא דחיקא שלא עמד בדין אע"כ משום דפשטא דמתני' דשבועות משמע איפכא דדוקא כשלא עמד בדין פליגי ובדוחק משנינן לקמן דלדבריהם קאמר והיינו דקמיבעיא לאביי הי מינייהו עיקר והיינו דסמך לאבעייתו אמתני' כנ"ל וק"ל ובסמוך אפרש בע"א דלפרש"י נמי אביי אר"ש דמתני' קאי:

4 בד"ה או דלמא וכו' אבל בקונטרס פי' וכו' משמע מתוך פירושו דפשיטא להו וכו' או להורישו לבניו דמ"ש עכ"ל. ולכאורה יש לתמוה אמאי פשיטא להו דלפרש"י לא שני בין מודה ומיפטר להורישו לבניו כיון דלהורישו לבניו קאמר ר"ש להדיא במשנתינו דאינו מוריש ואטו אביי לא ידע המשנה כדמקשו התוספות לקמן לרבה ונהי דטעמא לא הוי ידע מ"מ עיקר מילתא ידע ובהכרח נפרש כוונת התוספות דפשיטא להו דמסברא להורישו לבניו תליא באי מודה מיפטר כמו שפרש"י גופא במשנתינו בלא עמד בדין וא"כ כיון דלפרש"י לר"ש פשיטא ליה לאביי דאי מודה לא מיפטר לפ"ז לענין להורישו לבניו הו"ל כהלכתא בלא טעמא. וא"כ ליקשי איהו לנפשיה כדקשיא ליה בסוף אלא דמשום הא לא איריא דמצינן למימר דאביי נמי לא מקשה ליה לרבה טעמא דר"ש אלא אעיקר דבריו וכמו שנפרש לקמן בשיטת רש"י. ועוד דהא אפילו למסקנת פי' התוס' לא פסיקא להו דלהורישו לבניו תליא באי מודה מפטר וכמו שאבאר דבריהם בסמוך ובאמת לשיטת ר"י הלבן לעיל דף ל"ח גבי בגר בקבר ובפרק מרובה דף ע"ב אפילו קודם שעמד בדין יכול להוריש אע"ג דאי מודה מיפטר אלמא דלאו הא בהא תליא ואי מכח כ"ש משמע להו לא הוו משני מידי אליבא דמסקנא כמו שאבאר ולפ"ז נהי דפרש"י להדיא במשנתינו בלא עמד בדין דטעמא משום אי מודה מיפטר היינו אליבא דרבנן דמפלגו בין עמד בדין לקודם שעמד משא"כ לר"ש ע"כ טעמא אחרינא איכא סוף דבר הבנת התוספות בשיטת רש"י צריך לי עיון והנלע"ד כתבתי בשיטת רש"י בסמוך:

5 בא"ד וקשה שצריך למחוק הספרים ועוד דאדפריך עכ"ל. קושיא ראשונה א"א ליישב אם לא באחד משני אופנים שכתב מ"ז בספר מג"ש או שלא נמצא לרש"י גירסא זו מדלא כתב ה"ג או שנאמר דגרס נמי ומודה בקנס פטור ומפ' להאי פטור לענין קרבן שבועה דאיירי ביה ושאר הקושיות יישב ג"כ מ"ז בספרו ע"ש ועתה אפרש מה שנלע"ד בשיטת רש"י ז"ל תחילה אפרש דפשיטא ליה לרש"י טובא דלענין מודה בקנס ליכא למ"ד דפטור משעמד בדין כדפשיטא לן בכולה תלמודא ולא נחלק אדם מעולם ואפושי פלוגתא לא מפשינן ואין מקום שיסתפק אביי בזה ומכ"ש למאי דפרישית דמקרא מלא הוא אשר ירשיעון דמינה ממעטינן מודה בקנס ופשטא דקרא אשר ירשיעון היינו שעת העמדה בדין. והאמת עד לעצמו וכדאי הוא למחוק הגירסא בשביל דבר פשוט כזה ולישנא דסוגיא דשמעתין מסייע מדמותיב אביי לקמן ממתני' דשבועות ודייק מינה הא עמד בדין דמשלם ע"פ עצמו אלמא דמילתא דפשיטא היא וכמ"ש התוספות עצמן. אלא הא דקמיבעיא ליה אביי לר"ש לענין קרבן שבועה היינו נמי לר"ש דמשנתינו דקאמר דאינו מוריש לבניו כמ"ש התוספות וכיון דאביי לא הוי ידע טעמא דר"ש במשנתינו הוי ס"ד דטעמא דידיה משום דירושת הבנים בקנס תליא בקרבן שבועה דילפינן מוכיחש ובהא מילתא נמי אנהרינהו לעינין מן שמייא דמסברא א"ל דלהורישו לבניו תליא בקרבן שבועה מדאשכחן בקרבן שבועה שנאמרה ונשנית בפ' נשא דהתם כתיב והתודה וכתיב בתריה ואם אין לאיש גואל וגומר אלמא דכל מה דשייך בההיא פרשה דקרבן שבועה אדם יכול להוריש לבניו ובגר שייך לכהנים ולמאן דאית ליה דשייך גבי קנס עניינא דקרבן שבועה כשעמד בדין א"כ הוי נמי בכלל מכל אשר יחטא בהנה דכתיב בפרשת נשא וממילא דעלה קאי ואם אין לאיש גואל וכולהו עניינא דגזל הגר אלמא דקנס בר ירושה הוא. ובכה"ג מצינן למימר נמי איפכא דאביי הוי ידע טעמא דר"ש דממעט קנס מוכיחש ומוקי לה כשעמד בדין וקתני עלה יצאו אלו שהן קנס ולא הוי דומיא דפקדון וקשיא ליה כיון שעמד בדין דפשיטא לן מאשר ירשיעון דאי מודה לא מיפטר במאי לא הוי דומיא דפקדון. אי משום דעיקרו קנס הא קמן דלענין יחוד כלי דבעינן נמי דומיא דגזל ואע"פ דמעיקרא לא הוי דומיא דגזל שגזלו דבר שהוא בעין אע"כ כיון דבשעת העמדה בדין מכחיש דבר שהוא דומיא דגזל הוי שפיר דומיא וא"כ ה"נ לענין קנס בשעת העמדה בדין הוי דומיא דכולהו שהן ממון דהא אינתיק ליה מקנס לממון ותו מאי ריעותא דקנס אי משום שהשמות חלוקין מעיקרן היו כל כ"ד נזיקין ומלוה וגזל נמי כ"א השמות חלוקין ואדרבא קנס עדיף טפי לכמה אמוראי דירושלמי דאין יכול למחול כדפרישית ואיכא למ"ד חידוש הוא בקנס אע"ג דמיקטל משלם מכל זה מצא אביי מקום להסתפק ולומר דגריעותא דקנס היינו מדאשכחן לר"ש במשנתינו דאין יכול להוריש וסבר אביי דמסברא אית ליה הכי שקנס אינו ממון כלל אלא משלחן גבוה קא זכו דמה"ט אין יכול למחול ודוקא לדידיה זכי ליה רחמנא אבל לבריה וליורשים לא זכי רחמנא ומה"ט ממעט ליה מוכיחש דלא הוי דומיא דפקדון וכל הנך דאדם מוריש לבניו כך נ"ל אם נאמר דרש"י נמי מפרש האי לר"ש היינו ר"ש דמשנתינו דפירקין שכן נ"ל האמת דסברא דאביי דקרבן שבועה תליא בלהורישו לבניו והיינו דמקשה הש"ס לקמן א"ה ת"ל וכחש ת"ל ונתן מיבעי ליה ובהכי סלקא כולה שמעתתא כהוגן וכמו שאפרש כ"א במקומו אמנם מדקדוק לשון רש"י לקמן יראה שאין זה מוכרח אלא לאביי נמי לא ס"ד דהא בהא תליא עד לקמן דילפינן מונתן ושם אבאר בעזה"י כוונת רש"י לנכון. נקטינן מיהא דענין הודאה פשיטא ליה לרש"י דלא תליא בקרבן שבועה יהיה אין שיהיה סרו ושקטו קושית התוספות על פרש"י וקושיא שלישית מהא דפריך אביי לרבה טעמא דלא עמד בדין יבואר במקומו אי"ה ודו"ק:

6 קונטרס אחרון טעם מספיק לענין דאדם מוריש קנס לבניו היכא דמחייב בקרבן שבועה משום דבהאי עניינא דקרבן שבועה כתיב בהדיא ואם אין לאיש גואל אלמא דכל מאי דכתיב בהאי ענינא בר ירושה הוא ובזה נתיישב פירש"י:

7 בא"ד ונראה לפרש לפי שמצינו במשנתינו דלר"ש וכו' עכ"ל. נראה מזה דאביי הוי פשיטא ליה דמשנתינו לא שני לן אי בת קיימת או לא כמ"ש התוספות לקמן בד"ה דאחין לפ"ז ע"כ דמהדר ליה רבה כי קאמינא להוריש לבניו דמשנתינו והיינו בבת קיימת ולא כמו שאתה סבור דל"ש. וא"כ מאי האי דמהדר אביי ומותיב לרבה מהאי מתני' וקשיא בה עשרין ותרתין שנין ומעיקרא מאי סבור כיון דאביי מעיקרא נמי מהאי מתני' קא מיבעיא איבעיא דיליה ולקמן במקומו אבאר בטוב טעם:

8 בא"ד ולכך הוצרך רבה לקמן לשנויי וכו' יש לי מקום עיון בדבריהם בזה אם כוונתם לתרץ מה שהקשו לפרש"י אמאי אסקו אליבא דרבה כי קאמר בשאר קנסות נימא דקנס דבאונס נמי קאמר להתחייב בהודאה ובהא ניחא להו לפירושם דמדפטור מקרבן שבועה מכלל דאי מודה מיפטר ומי הכריחם לכך בפשיטות הו"מ למימר דכיון דילפינן מונתן דאין יכול להוריש פשיטא נמי דאי מודה מיפטר כמ"ש לקמן בד"ה א"ה ת"ל וכיחש ועוד דהא מעיקרא בשיטת רש"י פשיטא להו דהודאה ולהורישו חדא נינהו דמ"ש וכ"כ מהרש"א בשיטת התוספות לפי האמת ואמאי תלי הכא הודאה בקרבן שבועה שאינו לפי האמת במסקנא ואדרבא מהא קשיא לשיטתם כמו שאבאר לקמן. ולכאורה היה נ"ל דהאי ולכך הוצרך שכתבו היינו דמאי קשיא ליה לרבה עשרין ותרתין שנין ואמאי לא הדר ביה מעיקרא דמותבינן ליה ממתניתין דאין יכול להוריש אלמא דלא תליא ירושה בקרבן שבועה והודאה וא"כ לימא דהדר ביה והודאה לא תליא בירושה וכי קאמר לענין הודאה דלא אתמר בהדיא במתני' וע"ז כתבו דאכתי פשיטא טובא מדמיפטר מקרבן שבועה מכלל דאי מודה מיפטר אלא דהא נמי ליתא דסוף סוף במסקנא דמוקמינן לה כשעמד בדין ובגרה ע"כ דהודאה וקרבן שבועה לאו הא בהא תליא וא"כ אמאי איצטריכו כלל לקרא דונתן ואמאי לא מוקי בפשיטות לענין אונס גופא והודאה ולהורישו לבניו לאו הא בהא תליא דהא מעיקרא האי סברא פשיטא להו טפי דתליא הודאה בקרבן שבועה מדתליא בלהורישו לבניו וכיון דמסקי' דלא תליא בקרבן שבועה כ"ש דלא תליא בלהורישו לבניו אח"ז מצאתי קושיא זו בש"ס החדשים בת"י בשם ר"י בעל התוס' ומכל זה ק"ל על שיטת מהרש"א ז"ל ואחר כל זאת היה נראה בעיני דמ"ש ולכך הוצרך רבה לשנויי היינו מעיקרא דמשני רבה גופא כי קאמינא להורישו לבניו וקס"ד דמתני' בבת קיימת איירי ואכתי אמאי נקט להורישו לבניו לחוד ושביק להודאה שהזכיר אביי בהאיבעיא שלו וניחא להו דמדפטרי מקרבן שבועה וכו' אלא דלענ"ד מהא נמי לא איריא דכיון דלפירושם האיבעיא דאביי סובב על ר"ש דמשנתינו דקסבר בפשיטות דלר"ש אינו מוריש א"כ שפיר משני ליה רבה מעיקרא דעיקרא דמלתיה פריכא דלהורישו לבניו גופא דפשיטא ליה לאביי נמי לדידיה פשיטא ליה איפכא דיוכל להוריש ותו אין להסתפק כלל לענין הודאה ועוד במסקנא דמסיק רבא משמיה דרב יוסף טעמא דונתן וקאמר כי קאמר רבה בשאר קנסות נמי תיקשי להו להתוספות בשאר קנסות אמאי נקט להורישו לבניו לחוד ושביק להודאה הול"ל תרוייהו ועל זה לא הוו משני התוספות מידי דהא לרבא כן הוא לפי האמת דהודאה לא תליא בקרבן שבועה אלא בלהורישו לבניו ונהי דהמקשה לקמן ת"ל ונתן מיבעי ליה לא הבין כן בכוונת רבא כמ"ש שם התוס' מ"מ רבא גופא הול"ל הכי לכן דברי התוספות צריכין אצלי עיון ועוד אבאר לקמן:

9 בד"ה א"ל ממונא הוי כו' וכן משמע דכששוב הקשה לו ממתניתין אמאי קשו בה עשרין ותרתין שנין הו"ל לחזור מדבריו אלא ודאי מרבותיו קיבל עכ"ל. ולענ"ד משום הא לא איריא דאיכא למימר דבלא"ה קשיא ליה לרבה דר"ש אדר"ש גופא דהכא במתניתין קאמר דקנס בתו אין מוריש לבניו ובפ' מרובה דף ע"ב במתני' דגנב משל אביו ואח"כ מת אביו משמע מיהו דלכ"ע אדם מוריש קנס לבניו כשעמד בדין כבר וע"ש בתוספות בד"ה סיפא לא קרינן ביה וטבחו דלרבא ורב נחמן התם אפילו בלא עמד בדין בשאר קנסות מוריש לבניו לשיטת ר"י הלבן וע"כ לכל הפירושים בשעמד בדין מוכח להדיא מפשטא דמתני' דאדם מוריש ורבי שמעון גופא איירי שם במתני' דהתם דקתני רבי שמעון פוטר בשני אלו בטבחו לרפואה או לכלבים מכלל דבכולה מתניתין מודה דבכה"ג דייק שם הש"ס להדיא בסוגיא דלעיל מיניה לענין שוחט בשבת ע"ש ולפ"ז שפיר קשיא ליה לרבה עשרין ותרתין שנין דר"ש אדר"ש גופא דע"כ יש שום חילוק בין קנס בתו לשאר קנסות ולא ידע למיפרק עד דיתיב רב יוסף ברישא ופרקה דשאני הכא דכתיב ונתן כן נ"ל נכון אף לשיטת התוס'. מיהו לולי שאיני כדאי היה נ"ל לפרש בענין אחר ולומר אדרבה לא הדר ביה כלל מדבריו הראשונים דקאמר ממונא הוי ומחייב עלה קרבן שבועה וכולהו שינויי דידיה א' הן ומסוף דבריו ניכר שראש דבריו אמת ואיתנהו לכולהו אוקימתי דיליה והיינו שנאמר דרבה הוי ידע דנהי דאביי בעי מיניה אליבא דר"ש ע"כ עיקר איבעיא דיליה לאו אליבא דר"ש לחוד מספקא ליה דא"כ הוי הלכתא למשיחא כיון שקרבן שבועה דבר שאינו נוהג בזמן הזה ובלא"ה לית הלכתא כר"ש לגבי חכמים וכמ"ש התוספות בדוכתי טובא דבכה"ג מקשה הש"ס הילכתא למשיחא בדבר שהוא שלא כהלכתא ובדבר שאינו נוהג אלא ע"כ דאליבא דרבנן נמי מספקא ליה לאביי כמ"ש התוספת בד"ה ונשבע והודה לענין אם תבעו קנס בפירוש והא דקמיבעיא ליה אליבא דר"ש היינו משום דר"ש פוטר בהדיא מש"ה קמיבעיא ליה אי איירי דוקא בלא עמד בדין או אף כשעמד בדין מהטעם שאפרש לקמן או משום דאי מוקמינן לר"ש כשעמד קשה קושיית התוספות ותיפוק ליה דבעינן ייחוד כלי ומ"מ מדר"ש נשמע לרבנן היכא דתבעו בפי' קנס שעמד בדין כיון דלא אשכחן דפליגי ר"ש ורבנן בהכי. ולפ"ז פשיט ליה רבה מעיקרא ממונא הוי ומחייב עלה קרבן שבועה וקס"ד דאביי דפשיטא ליה הכא אליבא דר"ש ומש"ה אותביה מברייתא דוכיחש ומסיק רבה שפיר מודינא לך דלר"ש פטור מקרבן שבועה מוכיחש אבל לעולם דממונא הוי אף לר"ש להורישו לבניו והיינו דקאמר כי אמינא ממונא הוי להורישו לבניו מ"מ אתי שפיר נמי דהא דא"ל מעיקרא דחייב קרבן שבועה היינו אליבא דרבנן דהא פליגי בהדיא בהאי ברייתא ואותבה אביי נמי אהא ממתני' דפרקין דאינו מוריש לבניו ומסיק רבא דוודאי הא דאמר רבה ממונא הוי להורישו לבניו לאו בחד גוונא איירי דבקנס דאונס ומפתה ודאי סבר ר"ש דאין מוריש לבניו מדכתיב ונתן אלא כי קאמר ר"ש דהוי ממונא להוריש לבניו היינו בשאר קנסות דודאי ע"כ הכי אית ליה לר"ש כדמוכח מסוגיא דפ' מרובה דף ע"א ע"ב גבי גנב משל אביו דשמעינן מיהא ממתני' דהתם דכשעמד בדין מוריש לבניו ור"ש גופא איירי בהא מתני' כדאמרינן התם להדיא לעיל מהאי פיסקא דגנב משל אביו דמדקאמר ר"ש פוטר בשני אלו מכלל דבכולה מתני' מודה והיינו דקשיא ליה לרבה עשרין ותרתין שנין דהא קשיא ליה דר"ש אדר"ש דבמרובה משמע דבשאר קנסות ס"ל לר"ש דאינו מוריש והכא במתני' קאמר דמוריש אע"כ דבקנס דאונס ומפתה איכא שום דרשא דמוריש לבניו אבל מ"מ מיהו לענין קנס דאונס ומפתה גופה הוי נמי ממונא לרבי שמעון לענין דאי מודה לא מיפטר דבהא מילתא לא אשכחן לר' שמעון דשני לי' בין קנס דכפל לקנס דאונס ומפתה דבשלמא אי הוי ס"ל לר"ש דבכולהו קנסות אין אדם מוריש הוי משמע לן דלא מהני לר"ש כלל הא דעמד בדין דאפ"ה הוי קנסא מדפטריה רחמנא מקרבן שבועה מוכיחש משא"כ השתא דס"ל לר"ש דבשאר קנסות ממונא הוא ומוריש לבניו א"כ ע"כ דבקנס דאונס ומפתה משום דרשא משמע ליה הכי וא"כ אין לך בו אלא חידושו לענין מוריש לבניו לבד אבל לעולם דממונא הוא לענין אי מודה לא מיפטר כמו בשאר קנסות דבהא לא פליג אדרבנן. ולפ"ז כולהו מימרי דרבה קושטא נינהו דקפשיט ליה שפיר דממונא הוי לר"ש אף בקנס הבת אע"ג דמורישו לבניו. ופשיט נמי שפיר דחייב קרבן שבועה לרבנן דהלכתא כוותייהו. אלא כיון דהא מילתא דהוי ממונא לא שמיעא ליה לרבא אלא ממאי דשמעינן לרבי שמעון בשאר קנסות דאדם מוריש לבניו מש"ה מהדר ליה נמי בתר הכי שפיר כי קאמינא ממון הוי להורישו לבניו כן נ"ל נכון בעזה"י לולי שהתוס' לא פירשו כן למאי דמשמע להו דאי מודה מיפטר ולהוריש לבניו הא בהא תליא ודוק היטב:

10 תוספות בד"ה לא כשלא עמד בדין וא"ת וכו' אשר ירשיעון מבעיא ליה עכ"ל. ותירוצם דחוק מאד ולענ"ד לא ידענא מהיכן פשיטא לן בכל התורה דמודה בקנס פטור כיון דאשר ירשיעון לא כתיב אלא בתשלומי כפל ואיכא למימר דוקא בכה"ג פטר רחמנא מודה בקנס כיון שמחייב עצמו בקרן משא"כ היכא דפוטר עצמו מכלום סד"א דמחייב כי היכי דמפלגינן אליבא דהלכתא במודה בקנס ואח"כ באו עדים ואיצטריך וכיחש דאפילו בכה"ג פטור דבלא"ה ע"כ האי קרא דוכיחש לא איירי אלא דאין התובע תובע ממנו הקרן אלא הקנס ועוד מנ"ל דילפינן כולהו קנסות מכפל דהא בסמוך לר"ש דדרש מונתן אפ"ה לא יליף שאר קנסות מאונס ומפתה וה"נ דכוותיה ואיצטריך שפיר וכיחש והשתא א"ש נמי דדוקא בסמוך מקשה הש"ס כפילא מי איכא והיינו משום דאשר ירשיעון בכפל גופא כתיב ולפ"ז מצינן למימר דלפי האמת רבנן דדרשי ומעלה מעל אית להו נמי דרש דוכיחש ומוקי לה כשלא עמד בדין כדפרישית:

11 בד"ה דאחין בעי וכו' תימא וכו' וכי רבה לא ידע מתני' ותירץ ריב"א וכו' אבל מתני' איירי כשהבת קיימת וכו' משום דאין אדם מוריש זכות בתו לבנו עכ"ל. ואע"ג דבכה"ג לא זכות בתו מיקרי כיון שכבר עמד בדין אפ"ה כיון שאין האחין יורשין לזכות הבא לה לאחר מיכן אין יורשין ג"כ הקנס הבא על ידה אע"ג דעמדה בדין בחיי אביה וכה"ג כתב ריב"א גופא בפ' מרובה לחלק בין קנס הבת לשאר קנסות מה"ט אפילו באין הבת קיימת היכא דלא עמד בדין אליבא דרבנן ומש"ה מסיק ריב"א כאן דאביי דמקשה לא ניחא ליה לחלק בכך והיינו משום דכיון דעמד בדין אי ס"ד דלר"ש יכול להוריש באין הבת קיימת דמיקרי ממונא א"כ אפילו כשהבת קיימת נמי דאחין בעי למיהוי דתו לא מיקרי זכות בתו ורבה הודה לו בזו הסברא אלא שכבר הקשיתי לשאול כיון דמילתא דתליא בסברא היא מעיקרא מאי קסבר ולבסוף מאי קסבר דהדר ביה וקשיא עשרין ותרתין שנין ולא הוי ידע טעמא דר"ש וא"כ ודאי טפי הוי ניחא ליה בטעמא כל דהו לאוקמי מיהא מילתא דר"ש כשהבת קיימת דבהכי איירי פשטא דמתני' וכ"ש דקשה טפי לשיטת התוספות דאביי מעיקרא מהאי מתני' דהכא קמבעיא ליה לר"ש ומהדר ליה רבה דלר"ש גופא יכול להוריש כשאין הבת קיימת וא"כ מאי האי דהדר ואותביה מהאי מתני' גופא ואי מסברא דנפשיה אקשי עליה דליכא לאפלוגי אכתי עיקר הקושיא חסר מהספר. והנלע"ד דאביי לא מסברא מקשה לרבא אלא מגופא דמתני' מקשה ליה והיינו למאי דפרישית לעיל גבי מפתה מדעתה עבדה פלוגתא דר"ש ורבנן קמ"ל דמהתם משמע דר"ש ע"כ פליג נמי במפותה וא"כ ע"כ הא דקאמר לעצמה לאו לעצמה ממש איירי לענין מפותה דהא מחלה אע"כ דלצדדין קאמר באונס לעצמה ממש ובמפותה לעצמה לאפוקי דאחין ופטור המפתה לגמרי דהא מחלה ולפ"ז לענין מפתה הו"ל כאין הבת קיימת דהא איהי לא קמשתעי דינא בהדי אחין והדר דינא בין המפתה ובין האחין וא"כ מקשי אביי שפיר דאחין בעי מיהוי דבכה"ג ודאי לא מהני טעמא דזכות בתו דלאו זכות בתו הוא דממ"נ אין לה כלום דהא מחלה כנ"ל ואי תקשי לאביי גופא האיך מיתוקמא ליה מתני' במפותה דא"כ בושת ופגם אמאי קאמר ר"ש לעצמה וע"כ דהמפתה פטור דהא מחלה ואמאי דאחין בעי מיהוי דהא ממונא גמור הוא ואדם מורישו לבניו דהא לא שייך למעטו מוכיחש ואי משום דאיתקש בושת ופגם לקנס הא כתב ר"י בעל התוס' לעיל גבי בגר בקבר דהקישא לא שייך שיפטור לגמרי וא"כ תקשי לר"י סוגיא דהכא ונהי דלרבנן אי לא עמד בדין איכא למימר דטעמא דידהו דדרשי ונתן אשעת העמדה בדין ואבושת ופגם נמי קאי ומ"ש ר"י לעיל דלא קאי אבושת ופגם ואדם מוריש היינו משום דאליבא דרבא איירי התם ולדידיה ע"כ לא שייך דרשא ונתן לרבנן ואדרבא ר"ש יליף מהכא וע"כ דרבנן דרשי מילתא אחריתי ולא שייך לומר דליפלגו בלישנא דקרא בסברות הפוכות. וכן לר"ש למסקנא דטעמא דידיה נמי מונתן אבל לאביי דלא סליק אדעתיה טעמא דר"ש מונתן תקשי אלא שכבר כתבתי לעיל גבי פלוגתא דר"ש ורבנן קמ"ל דלענין מפותה דאמר ר"ש לעצמה היינו לקנס לחוד אבל בושת ופגם לאחין והא דקאמר הרי הן היינו משום אונס. ובלא"ה נלע"ד שדברי ר"י בעל התוס' מוכרחין דבושת ופגם אדם מוריש לבניו היכא שאין הבת נוטלת דאלת"ה במאי קמיפלגי ר"ש ורבנן לענין קרבן שבועה אי קנס קא תבע או בושת ופגם הא בתרוייהו פטור מקרבן שבועה כיון דאין מוריש לבניו והא בהא תליא מדמקשינן בסמוך ת"ל וכיחש ת"ל ונתן מיבעי ליה אלא דלמ"ש התוס' בסמוך דהא דמקשינן ת"ל ונתן מיבעיא ליה היינו משום דאי מודה מיפטר א"כ מהכא לא מוכח מידי לענין בושת ופגם ועיין בסמוך ודוק היטב:

12 רש"י בד"ה וכי אמר רבה ממונא הוי להורישו משעמד בדין בשאר קנסות ולא מיפטר תו בהודאתו עכ"ל. בהשקפה ראשונה נראה מדבריו דאע"ג דבכולה שמעתין משמע דלענין מודה לא מיפטר פשיטא לן אפילו עמד בדין לר"ש דלא תלי בקרבן שבועה ולא בלהורישו לבניו אפ"ה כתב כאן דדוקא בשאר קנסות אי מודה לא מפטר מכלל דבקנס דאונס ומפתה אפילו עמד בדין נמי אי מודה מיפטר וע"כ היינו משום דהשתא דאתינן לדרשא דונתן דגלי רחמנא בהדיא דלא הוי ממונא דאב אלא משעת נתינה אבל העמדה בדין לא מהני מידי א"כ ממילא דאי מודה מיפטר והיינו דפרישית לעיל דלפ"ז אין לנו הכרח לומר דלר"ש קרבן שבועה ולהורישו לבניו הא בהא תליא והא דמקשינן בפשיטות ת"ל ונתן מיבעי ליה היינו משום דדרשא דונתן משמע נמי לענין מודה לא מיפטר וא"כ פשיטא דפטור מקרבן שבועה דהו"ל כפירת דברים והיינו לגמרי כפי' התוספות בד"ה אי הכי כך נראה לכאורה אלא דאכתי לשון רש"י תמוה דכיון דמעיקרא הוי פשיטא ליה סוגיא דשמעתין דבכל דוכתי משעמד בדין אי מודה מיפטר וא"כ אם בא לפרש עכשיו דמדרשא דונתן שמעינן נמי דאי מודה לא מיפטר א"כ גבי דרשא דונתן גופא הו"ל לפרש כן בהדיא לענין קנס דאונס ומפתה ואמאי מפרש לה הכא בדיוקא דשאר קנסות ועוד דמל' רש"י בסמוך בד"ה שאינו משלם קנס משמע בפשיטות דבקנס דאונס נמי בעמד בדין אי מודה לא מפטר לכך היה נ"ל לפרש כוונת רש"י כאן בענין אחר דאהא דמשנינן דלר"ש בשאר קנסות מודה דמורישו לבניו ולא יליף להו מקנס דאונס ומפתה דאינו מוריש אלמא דאיכא שום פירכא א"כ קשיא ליה לרש"י אפילו בלא עמד בדין נמי אמאי אינו מוריש לבניו דהא מסברא אית לן למימר דליכא מידי שאין אדם יכול להוריש לבניו ואי מקרבן שבועה יליף ר"ש א"כ אפילו עמד בדין נמי ובשלמא לרבנן דמתני' א"ל דמקרבן שבועה ילפי משא"כ לר"ש. לכך הוצרך רש"י לפרש דנהי דקודם שעמד בדין אינו מוריש היינו משום דאי מודה מיפטר ומדר"ש שמעינן לרבנן דטעמא דידהו בלא עמד בדין נמי מש"ה הוא כמו שפרש"י במשנתינו משא"כ בעמד בדין דאי מודה תו לא מיפטר מודה ר"ש בשאר קנסות דאדם מוריש ושאני אונס ומפתה דכתיב ונתן דאינו מוריש ולעולם דאי מודה לא מיפטר דקרא דונתן לא קאי לענין הודאה אלא להוריש לבניו והיינו דסמיך לאבי הנערה כנ"ל נכון. ולפ"ז ע"כ הא דמקשינן אי הכי ת"ל וכיחש ת"ל ונתן מיבעי ליה היינו משום דפשיטא לן דכל מה שאין אדם יכול להוריש לא שייך בקרבן שבועה כמ"ש לעיל אי מקרא דהתם כתיב ואם אין לאיש גואל משמע דיורשים ירתי לכל הנך דשייך בהו קרבן שבועה וא"כ מקשה שפיר אמאי יליף לאונס ומפתה בהדי שאר קנסות דלא ממעטינן אלא מגזירת הכתוב דוכיחש ות"ל דבלא"ה פטור וכמו שפרש"י להדיא. אלא דלפ"ז קשיא לי אכתי מאי מקשי ת"ל ונתן מיבעי ליה ותיפוק ליה דבושת ופגם ע"כ אין מוריש לבניו כדמוכח ממתניתין דקתני ר"ש אומר הרי הן לעצמה ואפ"ה שייך בהו קרבן שבועה כדמוכח ממתניתין דשבועות דקאמרי רבנן לר"ש דבושת ופגם קא תבע אע"כ דקרבן שבועה לא תלי בירושה אלא דוקא במידי דקנס וא"כ שפיר איצטריך למעט מוכיחש דוקא אם לא שנאמר דרש"י סובר בושת ופגם אדם מוריש לבניו לכ"ע אפילו בלא עמד בדין וכשיטת הרא"ה ז"ל והר"ן דמשנתינו לא איירי אלא בקנס והא דקתני הן היינו אקנס דאונס ומפתה ע"ש ודו"ק:

13 בגמרא אמר רבא כי איצטריך וכיחש כגון שעמדה בדין ובגרה וכו' וקשיא לי השתא דאתינן להכי דאיירי ר"ש ורבנן נמי בעמדה בדין ובגרה א"כ אמאי הדר ביה רבה מעיקרא דאותביה אביי מברייתא דוכיחש וקאמר מודינא לך לענין קרבן שבועה דרחמנא פטריה וכי קאמינא ממון הוי להורישו לבניו וכתבו התוספות דכדי להעמיד קבלת רבותיו אמר כן ואמאי לא העמיד קבלת רבותיו כדמעיקרא דחייב קרבן שבועה ולוקמיה בעמדה בדין ובגרה ולאשמעינן איפכא דלא ממעטינן מוכיחש. ובשלמא לשיטת רש"י שכתבתי דבכולי קנסא פשיטא ליה לרבה אליבא דר"ש דבעמד בדין אי מודה מיפטר ולענין להורישו לבניו נמי הוי פשיטא ליה מעיקרא דמוריש וא"כ מאי עדיפותא דעמד בדין ובגרה הא בכולהו לא פטר ר"ש מקרבן אלא משום דעיקרן קנס כדמסיק בסוף וכ"ש לבתר דאותביה אביי ממתני' דבקנס דאונס אינו מוריש וא"כ תו לא שייך עמדה בדין ובגרה דהא אינה מורשת. וע"כ צריך לחלק לענין ירושת הבת דקרא דונתן לא איירי אלא מירושת אב ולא בירושת הבת. וא"כ ע"כ דאיצטריך וכיחש לר"ש לענין קנס הבת בעמדה בדין ובגרה לפטורא משא"כ לשיטת התוס' ודאי קשה אמאי לא הדר ביה רבה מעיקרא למאי דהוי מפרש למשנתינו כשהבת קיימת ולעולם דאדם מוריש. וא"כ שפיר היה יכול להעמיד קבלת רבותיו לענין עמדה בדין ובגרה דנהי דכולהו קנסא ממעטי' מוכיחש משום דאי מודה מיפטר משא"כ בעמדה בדין ובגרה דפשיטא לן דאי מודה לא מיפטר וחייב קרבן שבועה ואפשר ליישב דרבה גופה הוי קים ליה דקבלת רבותיו שאמרו ממונא הוי לא איירי כלל לענין עמדה בדין ובגרה דבזה לא הוו צריכי למימר ממונא הוי דמילתא דפשיטא היא וע"כ צריך לאוקמי בקנס גמור כנ"ל:

14 בתוס' בד"ה כי איצטריך קרא וכו' והשתא כולהו קנסות משעמד בדין ממונא הוי ומחייב בהודאתן ואפ"ה פטור מגזירת הכתוב עכ"ל. נראה שהוצרכו לכך מדממעטינן נמי עמדה בדין ובגרה מוכיחש ולא מוקמינן מיעוטא דוכיחש אשאר קנסות לחוד דאי מודה מיפטר משא"כ בעמדה בדין ובגרה כיון דאי מודה לא מיפטר לעולם דחייב קרבן שבועה אע"כ דלר"ש בכולהו קנסות אי מודה מיפטר כנ"ל בכוונתם אלא שכבר הקשיתי לשאול א"כ כיון דסוף סוף למסקנא ע"כ סברי רבותיו של רבה דלאו הא בהא תליא הודאה וקרבן שבועה א"כ אמאי הוצרכו כלל לקרא דונתן ואמאי לא מוקי קבלת רבותיו דאמרי ממונא הוא לענין מודה לא מיפטר לחוד ומאי הוי קשיא להו עשרין ותרתין שנין אם לא שנאמר דהוי פשיטא להו דלהורישו לבניו תליא באי מודה מיפטר וכמ"ש מהרש"א ז"ל בכוונת התוס' לעיל אלא דשם כתבתי דלשון התוס' לא משמע כן ועי' במ"ש ודו"ק:

15 בא"ד וה"נ אפילו לר"א דאמר נשבעין על הקרקעות גזירת הכתוב היא דפטור מקרבן שבועה אע"ג דמיחייב בהודאתו עכ"ל. תמיהא לי מאי הוצרכו לאתויי ראיה מדר"א בפשיטות הוי מצי לאתויי מדבעינן בקרבן שבועה ייחוד כלי דוקא כמו שהביאו התוספות לעיל דבלא ייחד כלי פטור אע"ג דחייב בהודאתו ולכ"ע ויש ליישב:

16 גמרא אי הכי יצאו אלו שהן קנס ממון הוא. עיין בתוספות ולשיטת רש"י ז"ל נ"ל ליישב לשון א"ה לא מיבעיא אם נפרש דאביי מעיקרא הוי סבר דקרבן שבועה תליא בלהורישו לבניו א"כ הוי אתי ליה שפיר הא דקאמר יצאו אלו שהן קנס והיינו לענין להוריש לבניו אלא אפי' לשיטה שכתבתי דמעיקרא נמי לאביי לאו הא בהא תליין אפ"ה הוי אתי ליה שפיר מעיקרא הא דקאמר יצאו אלו שהן קנס היינו משום שבאו לידן בתורת קנס כמ"ש התוספות ובכה"ג אשכחן בכולה תלמודא דקתני יש להן קנס והיינו ע"כ כשעמדו בדין ואי מודה לא מיפטר ואפ"ה קרי לה קנס משא"כ עכשיו למאי דמוקי נמי כשעמדה בדין ובגרה מקשה שפיר אמאי קרי להו קנס וכמ"ש התוספות וק"ל:

17 שם בגמרא איתיביה ר"ש פוטר כו' טעמא וכו' הא עמד בדין דמשלם ע"פ עצמו וכו' והקשו התוספות לעיל בד"ה או דילמא דלפרש"י תיקשי אביי לנפשיה. ולענ"ד יש ליישב דאביי לא מדיוקא דמתני' קשיא ליה דאיכא למימר לעולם בעמד בדין נמי פוטר ר"ש מוכיחש דבעינן עיקרו ממון משא"כ בעיקרו דקנס. והא דקתני שאינו משלם ע"פ עצמו טעמא הוא דקא יהיב מאי ריעותא דקנס שאינו משלם ע"פ עצמו כיון דמעיקרא לאו ממון גמור הוא מש"ה פטריה רחמנא אף מקרבן שבועה אף לאחר שעמד בדין דכיון דלא זכה בה אלא ע"י העמדה בדין תו לא מיקרי ממון אלא קנס והא דאיצטריך ר"ש לאסוקי האי טעמא ולא מייתי בהדיא קרא דוכיחש היינו לאשמעינן דלא פטר ר"ש אלא היכא דמתחלתו אינו משלם על פי עצמו לאפוקי היכא שעמדה בדין ובגרה ומתה דאבוה זכי בלא העמדה בדין אין לנו למעט מוכיחש משא"כ השתא דלרבה ממעטינן אפילו עמדה בדין ובגרה מקשה אביי שפיר אמאי מייתי ר"ש כלל ה"ט הו"ל לאתויי בהדיא קרא דוכיחש אלא ע"כ לדיוקא אתי כן נראה לי נכון ודוק ותו לא מידי: